אין מעמידין פרנס על הציבור
אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו!?
פרשתינו פרשת ויקרא מלאה בחוקים וכללים על סוגי החטאים והקורבנות שהיו עם ישראל מקריבים בזמן שבית המקדש היה קיים.
בין יתר סוגי הקורבנות ישנו קורבן מיוחד לשני האנשים הכי בכירים בהנהגה הציבורית של עם ישראל (נבחרי הציבור) שעליהם להקריב במקרה שחטאו. האחד כהן המשיח שהוא המנהיג "הרוחני" הבכיר ביותר והשני הנשיא שהוא המנהיג "המדיני" של עם ישראל. מלך ונביא
ברור ופשוט לכל אדם בר דעת שעובד ציבור צריך להוות סמל ודוגמא ולעמוד בסטנדרטים של שוויון ולהתרחק ולברוח מהגזל ודומיו אך עדיין יש לשאול היכן עובר הגבול? וכן מה קורה ברגע שהמנהיג עבר את הגבול, האם יש דרך חזרה? האם נכון שימשיך להנהיג?
להלן נסקור על קצה המזלג את יחסה של התורה הקדושה לשאלות אלו ולהבדיל את יחסו של החוק הישראלי.
בספר במדבר (טז, טו) מסופר על משה רבינו שהיה המנהיג הגדול ביותר, והעוצמתי יותר, של העם היהודי שאמר על בני ישראל לפני מותו" לא חמור אחד מהם נשאתי" במשפט קצר, שבו לכאורה מלין על בני ישראל, את אמות המידה המוסריות הנדרשות ממנהיג בהתייחסותו ל"חמור", שהיה בזמנו כלי התחבורה הנפוץ והפשוט ביותר. רוצה לומר שאפילו חמור שזה דבר קטן ושוויו נמוך מאוד אפילו את זה משה רבינו המנהיג הגדול לא נהנה מידי נתיניו.
זוהי אומנם לא הלכה ואין בכוחו של משפט זה להורות ולחייב מנהיגים הלכה למעשה אך לדעתי אפשר להסתכל על משה כמין מצפן מוסרי "מגדלור" שהוריש לנו משה רבינו שגם דבר קטן ופעוט ערך כ"חמור" – אין על מנהיג ליהנות ואין ראוי למנהיג ליהנות מטובות הנאה כאלה ואחרות
מפרשתינו אנו למדים שוודאי גם מנהיג ציבור שחטא יש לו תקנה ויכול להמשיך ולכהן במשרה הציבורית במידה ועשה תשובה והביא קורבן.
כך הבינו גם חכמי המשנה שקבעו במסכת יומא, דף כ"ב, ב' "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו שאם תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחוריך" .
יוצא איפו שמנהיג שחטא אין זה אומר שאין לו תקנה (ואולי יש שיגידו שבמקרים מסוימים רצוי שמנהיג ציבור יהיה "לא פראייר" בלשון העם)
בחוק הישראלי יש מספר דרכים משפטיים לשמור על "טוהר המידות" של המנהיגים ולהרחיקם מהבמה הציבורית כך לדוגמה נושא הרישום הפלילי (או "הקלון" שמוטל על מורשעים במקרים מסויימים) המונע מאדם שהורשע לשמש בתפקיד ציבורי כפי שקרה לא פעם בהרשעה לפי סעיף 284 לחוק העונשין "מרמה והפרת אמונים". (החוק קובע כי "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים")
יש עוד רבות להרחיב בנושא אך וודאי שבסופו של דבר עלינו לבחון כל מקרה גופו.
המשך בשבוע הבא בעזרת ה'. שבת שלום.
לתגובות: SHAUBI.LAWYER@GMAIL.COM
