ארה״ב תתפרק כמו כל שאר מדינות העולם. חלקן יותר מוקדם, חלקן יותר מאוחר. אבל כולן צועדות לאותו מקום. ישנה אמונה רווחת שהאימפריה הבאה היא סין. אבל למעשה אף מדינה לא הולכת להיות ה״דבר הבא״ כי אנחנו מגיעים לסופה של הדרך.
אם מסתכלים על מדינות כיום כמו סרי לנקה, וונצואלה או לבנון – אלו הן דוגמאות לדפוסים שבסופו של דבר יגיעו גם לכל המדינות המפותחות. זה רק עניין של זמן. זה יכול להיות עוד 5 שנים זה יכול להיות עוד 20 שנים, מתישהו זה יגיע כי מדובר בדפוס גלובלי ולא ניתן לעצור או לשנות את זה, לפחות בהיבט הקולקטיבי / חברתי.
מוסדות התמיכה שלנו מתמוטטים. היכולת להגיע לפשרה והסכמה הדדית בין בני אדם מתמוגגים. קבלת ההחלטות נהיית יותר ויותר רחוקה ומנותקת מהקיום הארצי בשטח. ישנו דיסוננס עצום בין שניהם. זה דבר שמגיע מתוך הפרט, והפרט הוא הגורם המשמעותי לכל אופייה וטוהרה של קבוצה מאוגדת.
המצב של ארה״ב הוא בכי רע. מספיק שמסתכלים על הנשיא אפשר לראות זאת. ואני לא מתכוון לכך מכיוון פוליטי.
מסביבנו ישנם כל הזמן סמלים שיכולים לספק המון מידע (אם יודעים איך לראות אותם), בדרך כלל הרבה יותר מהשפה האנליטית וורבלית שאנחנו רגילים אליה. סמלים אלו נועדו לעורר תפקוד מוחי גבוה יותר – לא את התפקודים האנליטיים הגבוהים של המוח השמאלי, אלא את התפקוד של המוח הימני לסמליות ולקישוריות הדדית.
מה שאני מתכוון לכך בהקשר של נשיא ארה״ב היא העובדה שהסימבוליות של שפת גוף, מעבר לעובדה שהיא יכולה להגיד לנו דברים מדוייקים ביותר על הבנאדם, בהקשר כאן של מעמד, סיבה ותוצאה ותנאים וסביבה יכולה לתת לנו הרבה מידע לתמונה רחבה ואמיתית יותר ממה שמוצג כפרשנות של סיסמאות ונארטיבים כאלו ואחרים על מסך הטלוויזיה.
במילים אחרות, כשיש נשיא שהוא דימנטי, זקן, עייף ולא קוהרנטי, ניתן להבין את מצבה של ארה"ב. זה מהווה מראה למצב הפנימי שארה״ב נמצאת בו. ארה״ב היא עייפה, זקנה, ולא קוהרנטית. זו האמת!
ברגע שיש לנו בובת שעווה בתור מנהיג של האומה המפורסמת ביותר והמשפיעה בעולם, ניתן לראות שארה״ב היא על ערש דווי.
מעבר לכך, כשטראמפ כיהן כנשיא – שוב, בלי להיכנס לפוליטיקה או דיעה מי יותר טוב – טראמפ וביידן הם כמו שתי קצוות כריכה של ספר, רחוקות זו מזו. ואם שניהם מייצגים שתי קצוות הרחוקות זו מזו, משקף לנו כמה אמריקה מפולגת מבפנים.
הסדר העולמי משתנה ובאיזשהו מקום אנחנו נכנסים למחזור גלובלי של ימי הביניים.
הקולקטיב לא יכול לתפקד בלי האשליה שהוא צועד אל העתיד בכיוון אחד מכריע. וכך, כשאין יותר כיוון מוסכם, הוא מתפרק להמוני כיוונים קטנים יותר. וזה מה שאנחנו הולכים לראות.
לגבי איך זה יתרחש בארה״ב באופן ספציפי – בגלל שארה״ב – המבנה שלה הוא שונה בכך שהיא מורכבת מ-50 מדינות מאוגדות תחת ממשל פדראלי, – אנחנו נראה מין חזרה – מין רגרסיה לימי מלחמת האזרחים.
לאט אבל בטוח, מדינות תחת הממשל הפדראלי יתנתקו ממנו בכך שהן יתחילו לעשות באופן עצמאי את מה שתואם לאמונתם בכל נושא שהוא: חינוך ילדים, ביטחון, חוקים, חלוקת משאבים וכו'. התרסה מול הרמה הפדרלית. אני מניח גם שבבוא הזמן גבולות וחומות בין מדינות יעלו כדי לאכוף את ההבדלים.
צעד קדימה משם יתבטא בכך שיתפתחו להן כל מיני מובלעות חדשות – קבוצות של אנשים / שבטים מודרניים, הדבקים יחד על ידי אמונותיהם ונקודות המבט שלהם. ״נערי גבעות״ למינהם המתריסים מול רמת המדינה. כל קבוצה תנסה לאשש את הטריטוריה ואוטונומיה שלה בדרך שבה היא מאמינה שדברים צריכים להיעשות. מובן מאליו שזה לא הולך להיות מעבר חלק כי תהיה הרבה התנגדות לכך.
צריך להבין שאנחנו צועדים לקראת התמוטטות הגלובליזציה ומנגנוני התמיכה הממוסדים שקבענו ב-150-200 השנים האחרונות.
לפי דעתי התלות העיוורת של ישראל בארה״ב, כאילו היא המדינה ה-51, כבר לא תופסת. יש להכשיר את הקרקע לזמנים בהם ארה״ב לא תהיה שם לתמוך בישראל כפי שהתרגלנו.
אני לא יודע אם בצמרת הצבאית / מדינית בכלל מפנימים את זה. האם ישנן תוכניות מגירה המתארות מה קורה במצב שלישראל כבר אין את הגב האמריקאי?!
מצד שני' אולי זה ממש לא כזה משנה, כי ברגע שנגיע למצב שמדינה כמו ארה״ב תתפרק, קל וחומר שגם כל שאר המדינות.
